כיבוי אורות
שמונה וחצי בערב, רובנו כבר בבית בשעה הזו.
כוס קפה ועוגה מול הטלוויזיה,
פוגשים חברים או שיחה משפחתית בסלון.
בשעה זו אנחנו נכנסים למוסד רוגלית, שם חיים את חייהם 89 דיירים.
הכל חשוך, שומם ודומם.
3 אנשי צוות אחראים בשעה זו על כל המתחם,
מסיירים בין ביתני המגורים האפלים. אנו נכנסים לביתן הראשון
ורואים שכל הדיירים שוכבים במיטות כשרובם ערים לגמרי.
אחראי המשמרת טוען שהוא לא כופה על הדיירים להישאר במיטות,
אבל דיירים שמעיזים לגשת אלינו, או אפילו לדבר איתנו, ננזפים קשות.
89 דיירים בוגרים, שוכבים במיטותיהם בשמונה וחצי בערב בדממה.
גם חדרי השירותים בביתני המגורים לא דומים למה שאנחנו מכירים בבית.
למעט אחד, בכולם אין נייר טואלט או כל אמצעי הגיינה אחר.
שלא לדבר על מברשות שיניים, כלי טיפוח אישי, סבון ושמפו אישיים.
אפילו לא מגבת אישית. נאדה.
אה, סליחה. “אבל יש לנו טיילת בגינה” אומר איש הצוות.
האנומליה הזו תחזור על עצמה, סיור אחר סיור,
במוסדות השונים, מעונות והוסטלים, שביקרנו בהם.
“פנינות חמד” שמחפות על היעדרם של תנאים מינימליים לקיום אנושי בכבוד.
——-
זהו סיור מס’ 1 במסגרת הפרויקט “מוגבלים במוסדות”,
מטרתו לחשוף את מצב זכויות האדם של 16,700 אנשים
החיים במוסדות והוסטלים במדינת ישראל.
בכל עולם הבינו את זה, כל סיור שלנו מדגים את זה – מוסדות שוללים זכויות אדם.
הגיע הזמן להבטיח לכל אדם עם מוגבלות חיים בקהילה.
