ליד דלת נעולה עם ידית עקורה, עומד איש בשנות ה- 50 ובוכה.
הוא מצביע על הדלת ואומר “לפתוח.”
נעמה (עורכת ביקורת הפתע מטעם בזכות): מה יש בחדר הזה?
מטפלת: מקרר, הוא רוצה לאכול.
נעמה: אז תפתחי לו!
מטפלת: אי אפשר, בעוד חצי שעה יש ארוחת צהריים, זו לא השעה של האוכל.
נעמה: אבל הוא בוכה!
המטפלת פותחת את הדלת, האיש משתחל לתוך המזווה,
פותח את מקרר ויוצא בתרועת ניצחון אוחז במעדן שוקולד.
מיד אחריו נכנס עוד מישהו ומוציא מעדן נוסף.
מטפלת: את רואה, תיכף כולם יבקשו גם…
ברוב הדלתות ב’נוה נטוע’ ההנהלה עקרה את הידיות.
הצוות מסתובב עם ידית צמודה לצרור המפתחות האישי.
אפילו כדי לעבור מהסלון לחדר הפרטי צריך לבקש ידית.
כלומר, בכל מעבר בין אזור לאזור צריך לבקש אישור מהצוות.
הגבלת התנועה היא בכל מקום במוסד.
ארון הבגדים נעול, המטבח נעול.
כדי לצאת מביתן המגורים למקום אחר בתוך המוסד
צריך לדווח למדריך שצריך לדעת בכל רגע נתון איפה אתה נמצא.
וכל זה קורה כשהמוסד כולו מגודר ונעול עם שומר בכניסה בקצה העיר חדרה.
אבל יש אמפיתיאטרון בכניסה.
(בעקבות הסיור שלנו והתלונה שהגשנו למשרד הרווחה,
התחייב מנהל מוסד נווה נטוע להחזיר את הידיות לדלתות.
המקררים עדיין נעולים, הארונות גם כן)
