אנחנו מסכימות עם כך שצריך לתת לה תחושה שמחשבותיה משמעותיות ושהמגבלה היא לא מהווה מחסום בפני אנשים אחרים. היא לא הדבר העיקרי שיש להתייחס אליו.

בגלל שהיא מרגישה שהנפש היא כבר לא קיימת היינו מנסות להחיות את הנפש שלה בכך שהיינו מתייחסים אליה בצורה רגילה, ושהמוגבלות שלה לא תהווה מחסום לכך היינו משתפות אותה בחוויות שלנו ושואלות את דעתה ונותנות לה הרגשה שדעתה והיא משמעותיות עבורנו

מסופר על נערה נורמטיבית שעברה תאונה ובעקבות כך מרותקת לכיסא גלגלים ומכונת הנשמה, היא מתגוררת בבית חולים, לומדת שם ומטופלת על ידי האחיות. היא איננה עצמאית. לאורך כל שעות היום קרוביה ומבקרים וזה מעורר בה חיות וזיכרונות מפעם מכיוון שבעבר ידעה מה זה להיות לחיות חיים עצמאיים מלאי בחירה כרגע היא מרגישה ומשווה את עצמה אל “אדם זקן שאין לו כלום בחיים’ בשל כל ההתעסקות של המטפלים בגופה בגלל מצבה הפיזי היא מרגישה שהיא איבדה את השייכות שלה לגוף שלה. היא מרגישה שהנפש שלה מתה והיא רק גוף.